החלטה בתיק ע"ע 12953-05-12

1.         לפני בקשת המבקשת לחיוב המשיב - המערער בהליך עיקרי (להלן- המערער) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה בערעור.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

2.         המבקשת הינה חברה העוסקת, בין היתר, במתן "שירותי קרקע" עבור חברות בנייה המעסיקות עובדים זרים בישראל. בתקופה שבין חודש נובמבר 2001 ל-חודש דצמבר 2003 נתנה המבקשת שירותי קרקע לחברת דניה סיבוס (להלן- דניה סיבוס). המשיב הינו עובד זר, אזרח בולגריה, אשר הועסק כפועל בנין באתרי בניה של דניה סיבוס, החל מחודש אוקטובר 2001 ועד חודש דצמבר 2006.  

3.         בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש המערער נגד המבקשת ונגד ארבע חברות נוספות לתשלום שורה ארוכה של זכויות סוציאליות המגיעות לו, לטענתו, מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה, בשל תקופת עבודתו וסיומה. סכום התביעה עמד על סך של 246,412 ש"ח. במהלך הדיון מחק בא כח המערער את התביעה כנגד דניה סיבוס וכנגד שתי חברות נוספות הנמצאות בהליכי פירוק וכן זנח את תביעתו כנגד חברה נוספת, זאת מבלי שביקש לתקן את כתב התביעה. כמו כן המערער זנח את מרבית רכיבי התביעה, כך שבסופו של יום התביעה נותרה כנגד המבקשת בלבד על סך של 11,705 ש"ח ובגין שלושה רכיבים: פיצויי פיטורים, דמי חגים והפרשות לקרן פנסיה.

4.         בית הדין האזורי (השופטת אורית אגסי ונציג ציבור מר אפריים שלייפר; תע"א 10425-08) דחה את התביעה בקובעו כי המערער ראה בדניה סיבוס כמעסיקתו בפועל ולא ויתר על התביעה נגדה, אלא הדבר נעשה על דעת בא כוחו. כן נקבע כי דניה סיבוס היא זו שקיבלה את אשרת העבודה להעסקת עובדים זרים ובכללם המערער, החליטה עם מי מחברת שירותי הקרקע להתקשר בנוגע לעובדיה וכן לגבי הפסקת ההתקשרות עמם, קבעה את מתכונת עבודתו של המערער, מועדי חופשותיו וכיוצא בזה. עוד נקבע כי במצב דברים זה, משהמערער בחר למחוק מתביעתו את המשתמש בפועל, ויתר למעשה על הצלע המרכזית שבבסיס העסקתו. לפיכך נקבע כי לא ניתן לבסס קיומם של יחסי עבודה משולשים בנוגע ליחסים בין עובד לחברת כח אדם ומשתמש בפועל רק בין הצדדים שנותרו, ללא תיקון כתב התביעה וללא מתן בסיס להטלת חיובם כלפי המבקשת. לאור כל האמור נדחתה תביעת המערער כנגד המבקשת, תוך חיובו בהוצאות משפט לכל אחת מהחברות בסך של 3,000 ש"ח.

5.         על פסק דין זה הגיש המערער ערעור. המבקשת הגישה את הבקשה דנא להפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה בסכום של 10,000 ש"ח במזומן. המבקשת טענה כי עד למועד הגשת הבקשה, המערער לא פרע את חוב ההוצאות שהושת עליו במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, ביקשה המערערת מבית הדין לקבל את בקשתה ולהורות על הפקדת ערובה כתנאי להמשך ההליך. עוד טענה המבקשת שסיכוייה לגבות מן המערער את חובו אם ידחה הערעור קלושים, שכן מדובר במהגר עבודה שאינו מתגורר בארץ וכתובתו אינה ידועה. המבקשת הוסיפה וטענה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן מסקנת בית הדין האזורי מבוססת על התשתית העובדתית שנפרשה בפניו ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. עוד טענה המבקשת כי לאור התנהלות המערער ובא כוחו, כפי שתוארו בהרחבה בפסק הדין, אין לאפשר למערער לגשת אל ערכאת הערעור טרם שילם את הוצאות המשיבה.

6.         המערער התנגד לבקשה וטען כי חיובו בהפקדת ערובה ימנע ממנו את יומו בבית הדין ויפגע במימוש זכויותיו מכוח חוקי המגן וההסכם הקיבוצי בענף הבניה. עוד טען המערער כי נוכח העובדה שהוא כבר הוציא, לצורך ניהול ההליך בבית הדין האזורי, הוצאות כספיות גבוהות, הטלת חיוב נוסף יגרום לו נטל כלכלי כבד, במיוחד בשל היותו עובד זר. לטענתו, בדרישת המבקשת יש משום אפליה קשה כלפי אוכלוסיית העובדים הזרים ופגיעה בנגישותם לערכאות השיפוטיות. דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית. לטענת המערער, המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית המצדיקה הכבדה על מימוש זכויותיו. המערער הוסיף וטען כי למבקשת לא ייגרם כל נזק אם לא תופקד הערובה. לטענתו, התביעה שהוגשה כנגדה, שוויה עולה על כל ערובה סבירה להוצאות, ואם ערעורו ידחה, לא תתקשה המבקשת להיפרע מהכספים אותם היא חבה למערער. מכל מקום, כך לטענת המערער, לא ניתן להשוות את חסרון הכיס שייגרם למבקשת -חברה פעילה ורווחית- כתוצאה מדחיית תשלום ההוצאות שייפסקו לטובתה, לחסרון הכיס שייגרם למערער- פועל בניין חסר אמצעים, אם יידרש להפקיד את הסכום מראש. עוד טען המערער כי סיכויי הערעור טובים. לחילופין, ביקש המערער כי אם בית הדין ימצא לנכון להיעתר לבקשה, הרי שבקביעת סכום הערובה יש להתחשב בכך שהמערער כבר הוציא הוצאות גבוהות לצורך ניהול ההליך בבית הדין האזורי ובהגעתו לישראל לשם כך ואין לחסום את גישתו לערכאת הערעור. 

דיון והכרעה

7.        כידוע, בתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע. אולם, בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה,  תשכ"ט -1969 (ראה דב"ע (ארצי) נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004).

8.         בית הדין הארצי פסק בעבר, כי עצם היותו של בעל דין תושב זר כמו תושב השטחים אין בו,  כשלעצמו, כדי להוות נימוק לחייב את אותו בעל דין בהפקדת ערובה. לעניין זה נקבע בפס"ד אבו נסאר:

כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית - ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו.

(ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר - SAINT PETER IN GALLICANTU, לא פורסם, מיום 6.7.03; להלן- עניין אבו נסאר).

בהקשר זה יש לציין כי במספר רב של החלטות קבע בית הדין הארצי לעבודה שעצם היותו של בעל דין אזרח זר אין בו, כשלעצמו, כדי להוות נימוק לחייב את בעל הדין בהפקדת ערובה. פסיקה זו חלה הן כאשר מדובר בחיוב בהפקדת ערובה בערכאה הראשונה, בטרם נדונה התביעה, והן כאשר מדובר בחיוב בהפקדת ערובה בשלב הערעור. לעובד זר, כמו לכל בעל דין אחר, זכות לממש את זכות הערעור. אין מקום להנהיג אמת מידה שונה בנוגע לחיוב מערער, עובד זר, בהפקדת ערובה, ולקבוע שיחולו עליו כללים אחרים מאלה החלים על מערער אחר (ע"ע (ארצי) 1459/02 דן בוצ'ימן - בסט ייזום ובנייה בע"מ, לא פורסם; מיום 19.12.02; ע"ע (ארצי) 1155/00 אניקה ג'ונג'ינו - אם.אי. סי. אס. כוח אדם, הנדסה ובנייה בע"מ, לא פורסם; מיום 20.12.00; בש"א (ארצי) 338/05 הרב שלמה בניזרי - Rudarska Rosita Stefanova, לא פורסם, מיום 19.6.2005; עא"ח (ארצי) 76/05 הרב שלמה בניזרי - Rudarska Rosita Stefanova , לא פורסם, מיום 2.11.2005; עא"ח  (ארצי) 20/07 חנה לביא - פררה סונט, לא פורסם, מיום 11.9.2007; ע"ע (ארצי) 9244-01-12 מור קרן סוכנות לביטוח חיים (2002) בע"מ ואח' - ליאור סלע , לא פורסם, מיום 29.5.12); ע"ע (ארצי) 1064/00 קיניאנג'וי - אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625; להלן: "עניין קיניאנג'וי"). 

9.        עוד נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - שאינו משלם הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. כן נפסק כי בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין (בש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ נ' מוסא גהאלין, ניתנה ביום 28.11.08).

מן הכלל אל הפרט

10.       כאמור לעיל- העובדה שהמערער הוא מהגר עבודה ואין לו כתובת מגורים בישראל, אינה מצדיקה - כשלעצמה - חיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. אולם, אחד המקרים בהם יש מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה, לרבות מערער שהינו תושב שטחים, הוא המקרה בו המערער לא פרע את חיוב ההוצאות שהושת עליו בעבר. יש לבחון בכל מקרה לגופו, כפי שנפסק בעניין קיניאנג'וי, האם העובד הזר לא שילם הוצאות בהן חויב בעבר, האם ייגרם למבקש נזק של ממש כתוצאה מהגשת הערעור ואם מדובר בערעור מופרך על פניו.

11.       לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אני קובע כי מתקיימות במקרה הנדון נסיבות, המצדיקות חיוב המערער בהפקדת ערובה במקרה הנדון. המערער לא הכחיש את טענת המבקשת לפיה לא פרע את סכום ההוצאות שהושת עליו בסך של 3,000 ש"ח לכל אחת מהנתבעות במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, די בכך כדי להיענות לבקשה ולחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.

12.      לעניין סיכויי הערעור - במקרה דנן לא מצאתי כי סיכויי הערעור הם גבוהים במידה כזו, המצדיקים להימנע מלחייב את המערער בהפקדת ערובה. על פני הדברים, פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס ומנומק כראוי, מעוגן בעובדות, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. על כן, גם בנימוק זה אין כדי לסייע למערער.

13.      מכל המקובץ עולה כי יש לחייב את המערער בערובה. אשר לשיעור הערובה - ראשית, בקביעת שיעור הערובה, יש למזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, מטרתה של הפקדת הערובה היא להבטיח את הוצאות המשיב בערעור. מכאן, כי שיעור הערובה צריך להיות תואם את שיעור ההוצאות שנפסק בדרך כלל על ידי בית דין זה.